היגוי בהפניות הרכב

על העמודים שבשול הימני, בתוך העיקול. בתחילת התמרון המבט על העמוד השני שבתוך העיקול, וכשמתקרבים אליו – המבט מדלג שני עמודים קדימה, וחוזר חלילה. ביציאה מהעיקול המבט עובר רחוק קדימה, למרכז הנתיב.

כבר לפני הפנייה המבט עובר אל הרחוב שאליו פונים – גם דרך החלון הימני. כל הזמן מסתכלים על המקום שאליו רוצים להגיע, ולא על הפינה או על המדרכה.

ככל שהמהירות גבוהה יותר, הרכב "נמשך" החוצה מהפנייה – וההגה כבר לא מספיק כדי להחזיק אותו בנתיב. בעיקול שמאלה הוא יוצא לשוליים הימניים, ובפנייה ימינה – לנתיב הנגדי. לכן מאטים לפני הכניסה, כשהרכב עוד ישר, ובתוך הפנייה לא בולמים חזק. מאיצים רק ביציאה, כשההגה כבר חוזר.

כשמסתכלים על הכביש שממש מול מכסה המנוע, רואים את הפנייה מאוחר: מסובבים באיחור, הרכב מתקרב לשוליים – ואז מתקנים בבהלה, חזק מדי, ועלולים לחצות לנתיב הנגדי. בפנייה חדה, מבט על אבן השפה שליד הרכב גורם לחתוך את הפינה ולעלות על המדרכה. הרכב מגיע לאן שמסתכלים – לכן מסתכלים רחוק, לאן שרוצים להגיע.

בפנייה הגלגלים האחוריים לא נוסעים בעקבות הגלגלים הקדמיים – הם חותכים פנימה, קרוב יותר לפינה. לכן בפנייה חדה לרחוב צר או לשביל גישה ממשיכים ישר עד שחצי רכב (בערך המושב שלנו) עובר את המקום שבו אבן השפה מתחילה להתעקל, ורק אז מסובבים מהר, כמעט עד הסוף. מסובבים מוקדם מדי – הגלגל האחורי הימני עולה על אבן השפה. מסובבים מאוחר מדי – הרכב יוצא רחב, ובשביל צר הפינה הקדמית-שמאלית מגיעה לצד הרחוק. ובשביל צר מאוד (פחות מ-4 מטרים בערך) רכב רגיל כבר לא נכנס מהנתיב הימני בסיבוב אחד – צריך להתרחק מעט מהשפה לפני הפנייה.

כמו שלמדנו במשימה 2 בפרק א': שתי הידיים מסובבות יחד, ואז יד אחת עוזבת, עוברת מעל השנייה ותופסת שוב למעלה. כך ממשיכים בחילופין עד שההגה מסובב מספיק.

ביציאה מהפנייה מרפים את האחיזה: ההגה מחליק בין הידיים וחוזר בעצמו למרכז. הידיים נשארות קרובות להגה ומלוות אותו, ובסוף חוזרות לשעה 10 ו-2.